עלה בי חשק לכתוב. אני בתקופה כזאת שבה אני סוגר תקופה מאוד ארוכה של שירות צבאי (והכתיבה האחרונה שראיתם ממני היא של המסע הישראלי של LEAD, בפער של כמה שנים טובות). תקופה שבה עצרתי את המסלול חיים הדי משוגע שהייתי בו. אני מניח, שלאור הניסיון, הבגרות והזמן שעבר, שהכתיבה שלי תהיה קצת שונה מפעם, אבל אני שמח לעשות את זה. ואני שמח להחזיר את "השדון" לחיים תוך כדי זה. העלתי לכאן בימים האחרונים גם כתיבה ממקומות אחרים כדי שבאמת הכל יתרכז כאן.
אז בוא נחזור קצת אחורה כדי לתת טעימה קטנה ממה שעברתי בשנים האחרונות. לא חושב שאמרתי את זה בגלוי אי פעם, אז אני שמח שאני מעלה את זה על הכתב. שהייתי צעיר יותר, הפסקתי לתפקד כמעט לחלוטין בעיקר לאור קשיים מבית. מנער שנמצא בסביבה לא בריאה, פחות מתחבר לציונים (ואז, זה גם התקשר לי לזה שאני פשוט לא מוצלח ולא ייצא ממני יותר מדי),גם פחות מתורבת, ופחות מחונך, ופחות מבין מה לעשות ואיך לעשות חברתית, ו..אולי גם על סף העבריינות, מצאתי את הפינה הבטוחה שכל כך הייתי כמיה אליה בעולם הוירטואלי. עשיתי כאן דברים גדולים, "השדון" היה פיתוח של לא מעט אתרים שבניתי, שהיה אז ברמה גבוהה מאוד, עם כל הפיצ'רים הכי מגניבים מחו"ל שאפשר לשים באתר אישי.
הוסטס, קהילת ההוסטינג (שירותי שרתים שעליהם נמצאים האתרים בשפת העם) הכי גדולה בישראל, שבה התחלתי כמשתמש פשוט והגעתי עד להיות המנהל הכללי ולהיות המפתח הראשי שלה. בתקופתי הובלנו שינויים משמעותיים לטובת הרשת המקוונת בישראל. בדיעבד, לא הבנתי שאני לומד לתכנת, לעצב, לנהל, רוכש כישורים משמעותיים שאף אחד לא לימד אותי, כל זאת לבד. לא הבנתי בכלל איך הגעתי להיות זה שמתווה את הדברים, מנהל צוות של עשרות אנשים. לא הבנתי את המושג מנהיגות, מעבר לאולי מהטלוויזיה, או ניהול נכון.
הרשת הייתה מקום מפלט, ונקודת ההצלחה היחידה בחיים שלי. ומתחושת ההצלחה הזאת, מהאפס הזה שהייתי, ומילד שמוגדר די בסיכון, ונמצא בסביבה שהיא לא בריאה (וזה לא אומר שהאנשים לא היו טובים), התחלתי להתנדב ב"הפוך על הפוך", להפוך להיות רכז נוער, חזרתי ללימודים באופן מלא, הקמתי מועצת חניכים, והייתי חלק כרכז נוער ב"מועצה לשלום הילד", פעיל למען החזרת גלעד שליט הביתה, ועוד ועוד.
היו אלו LEAD, המסלול לפיתוח מנהיגות בישראל אשר הובילו אותי לחקור את המנהיגות שלי, ולקחו אותי מאות(!) צעדים קדימה, ללמוד לבחור מה שהכי נכון לי, לקחת חלומות, כאבים ולהפוך אותם למעשים ודברים טובים למען עצמי ולמען החברה. עד היום, הם עושים את זה, מרחוק ומקרוב אי שם שאני תכף חוגג 25 + 2.
נקודת הפתיחה שלי (או "הזינוק", אם תרצו) היא לחלוטין מתחת לאפס, כי מעבר לקשיים מבית של אלימות (שלקח לי שנים רבות להתחיל לדבר עליהם), חוסר חינוך, מצב כלכלי, מחלות קשות בבית, מצב סוציו-אקונומי וכו' גם אני עברתי אישית לא מעט טלטלות: מס' תקיפות מיניות (שגם על חלקן לקח וייקח לי שנים לדבר), זהות, מערכת חינוך ורווחה שגרמו לי להבין שאין סיכוי שייצא ממני משהו, וחוסר הבנה מוחלט של מה נכון, טוב או חשוב בחיים. חוסר אמונה או הבנה שאני יכול לבחור. אפשר לראות את זה בנתונים היבשים שלי: בציונים, בקב"א, בדפ"ר או בכל מסלול שהשווה אותי לאחרים. וברור לכולנו, שהעבר שלי, תמיד יצטרך ללכת איתי.
אז, חשבתי שהאש שבוערת בי, ואולי הרצון שלי להגיד לעצמי ולאחרים – שאני יכול הכל, ואני רוצה ורעב לטרוף את העולם, על אף הכל ולמרות הכל, ולעשות טוב לי ולאחרים ולשנות את "הגורל" שנכתב לי הוא הגורם היחיד שמניע אותי לפעולה, ודי לא ראיתי בעיניים, לו"ז של יומם ולילה, בלי גבולות, כל הזמן רוצה להתקדם עוד ועוד. היום, אני מבין שחלק גדול מזה נבע מהצורך שלי לביטחון, לשייכות ולברוח מכל מה שרע. להתעסק בעשייה.
סיימתי את מסלול ההכשרה בLEAD כשאני מקים ויזם של פרויקט "מדליקים אור" – העלאת מודעות לבנים נפגעי תקיפה מינית, ויצאתי לשנת שירות והדרכתי ילדים ונוער ב"קדימה". התגייסתי לצבא, לחיל הקשר והתקשוב כחייל בודד, פיקדתי שם, ולאחר קרוב לחצי שנה לשחרור, בחרתי לצאת לקצונה. פיקדתי וניהלתי בשנים האחרונות תחומי אחריות מטורפים, שכשהיום אני מסתכל על העשייה והטירוף, אני לוקח איתי גם אנשים טובים לחיים וגם לא מעט השפעה ותרומה משמעותית למדינה. תוך כדי זה, סיימתי תואר אקדמאי שנחשב גם יוקרתי וגם קשה (גם למי שלא עושה את זה תוך כדי שירות צבאי מאתגר).
השנה החולפת הייתה טלטלה מפחידה, שבה מעבר להיותי בתקופת אבל ופרידה, סדר העדיפות בחיים שלי השתנה. לא מעט אירועים לא טובים שקרו, גרמו לי להבין שאני כבר מספיק בטוח בעצמי וביכולות שלי! ואין לי צורך עוד לרוץ מהר ולברוח, אלא מה שיצרתי, עשיתי והישגים שלי,מדברים בעד עצמם. החלטתי שצריך להיפרד גם ממה שלא עושה לי טוב, ושהגיע הזמן לחזור לטרוף את העולם הגדול, לצד הרצון להקים משפחה משלי. ובצעד די דרמטי, הודעתי שאני מבקש לסיים את שירותי הצבאי, ולצאת לעולם החופשי.
אז אני פעם ראשונה שם את זה על הכתב. וגם אולי רק חלק. טוב לקצין אסור להביע דעות, עמדות ו..גם למי היה זמן. באמת. אלו היו שנים שהיו מלאות בעשייה, בתרומה אך לא באמת הסתכלתי כמעט אחורה.
אני עוד חוקר, מה גרם לי לעשות את הבחירות שלי, אבל אני יודע שמרגש אותי להתחיל מחדש ולעשות טוב לעצמי – להתייצב כלכלית, להקים משפחה ולעשות טוב לחברה. בלי שיגעון, זה לצד זה.
השנה האחרונה גרמה לי לשים 4 TOP (מתוך צניעות, כי אני עדין לא מספיק "גדול" כדי לשים TOP 10…):
- להתנדב – לתת ולקבל. ואני רוצה שזה יישאר, ואני רוצה לעשות את זה בכל נקודת זמן.
- להשפיע ולהשאיר חותם. כי אני בוחר במנהיגות, אישית וחברתית. לנהל ולהוביל. להתקדם תמיד.
- לצמוח ולהצמיח – לא לדרוך במקום. השנים האחרונות גרמו לי להבין שאני מחנך לא רע בכלל, לעצמי וגם לאחרים.
- "אריה שהוא יודע שהוא אריה, לא צריך לשאוג כדי שיידעו שהוא אריה". וזה בעיקר מהעבר, יש לי שריטה כזאת – אני לא מסוגל (עדין, אני עוד לומד ועובד על זה) שצועקים עליי. זה ישר מתחבר לי לאלימות אין סופית וגיהנום אישי.
לכל דבר יש מחיר, ולכל מעשה יש תוצאה, וצריך לעבוד קשה כדי להצליח. הכלי הכי משמעותי שהולך איתי, זה שבסוף הכל בחירה שלנו. ביכולתנו לעשות הכל, להזיז הרים או סתם לשבת עם מוזיקה טובה בסלון בבית. ושהכי חשוב זה לעשות מה שנכון וטוב לנו.
נתראה, מניח שעכשיו יותר. 🙂
אליאב.
