היום, אנחנו יושבים בעצב על מות אלפי החיילים שלנו, בוכים על האנשים היקרים שנהרגו לנו, בוכים על הפיגוע שלקח לנו את הקרוב.
היום, אנחנו יושבים בעצב, אנחנו שומעים צפירה ואומרים לעצמנו בלב "איך הגענו למצב הזה"?, שואלים את האחד למעלה "למה"? ואיך דווקא לי.
והיום, ביום הזיכרון לשואה אנחנו בוכים על כולם, על השכנה שנהרגה בפיגוע, על החבר של האח החייל שנהרג בלבנון.
היום, עם ישראל כאחד נמצא כאחד, כעם כלאום יושב וזוכר, יושב ומתאבל, מרכין ראש על כל הנפגעים, על כל הנופלים.
אתמול הייתי בטקס שהיה בשכונה שלנו במקיף פה, זה התחיל מהזמנות לבה"ס עד שאחרי כמה שנים ניהיה טקס לכל השכונה כאן.
מלבד זאת, הייתי שותף להכנת טקס כזה בפעם הראשונה ביום חמישי, גם טכני וגם בתוך פעולה (קריין), יצא מקסים בעיני כולם וקבלנו מחמאות על ה"אחד הטקסים היותר רציניים שהיו כאן".
הנקודה של היום הזה היא לפי דעתי הרבה יותר מלזכור את חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, עלינו לנסות לבד, עם עצמנו ולזכור בכל יום שאנחנו כאן וזאת זכות. אני פה כרגע, בעוד 10 דקות יכול להיות שלא, שאני ארד למכולת ואדרס. זה לא אמור להיות מובן מאליו שאני כרגע כותב כאן, בטח שלא לי ובטח שלא לכם.
היום, אנחנו מגנים על עצמנו כמדינה, כלומר, החיילים שלנו עושים את זה, כמו שכולנו צריכים לעשות את זה, כי אם לא אנחנו נגן על המדינה, אף אחד לא ייגן עליה.
משתתף בצער הנופלים
משתתף בצער המשפחות השכולות
יהי זכרם ברוך
ת.נ.צ.ב.ה
