ישראל שוכחת. אולי גם את עצמה.היום, שפתחתי את העיתון הזדעזעתי: ניצולי שואה, אלו שאנחנו, מדינת הישראלים צריכים לעזור להם נמצאים על קו העוני, מחוסרי הכרה – כואבים שסבלו מספיק אמורים לסבול עוד, בגלל עוד טיפש בממשלה (וסלחו לי, על המילים שיהיו בפוסט הזה), מניאק מטומטם שחושב על עצמו, אחד שלא רואה את האנשים מסביבו, האנשים שעליהם אנחנו צריכים לשמור הכי הרבה, אנשים יקרים שנתנו אות למדינתנו, שחוו על בשרo ושילמו כדי שנגיע לגאולה ולהקמת המדינה. האנשים האלו, הפגינו אתמול במרכז, איפה שיושבים השרים שלנו – פרלמנט ישראל, הכנסת.
האנשים האלו הם אנשים יקרים מכל כי הם על בשרם חוו את כל העולם ואחותו, הורעבו, הושמדו, נהרסו ונהרגו מתוכם 6 מיליון איש. זה לא פחות ויותר, זה המון. אותם אנשים היו ילדים, נערים שחוו טראומות כ"כ גדולות, נערים שגדלו והיום לאחר 60 שנה צועקים: מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי? סבלתי מספיק, אנא!
צועקים את כאבם האחרון, אנשים שבקרוב לא יהיו אתנו, אנשים שהם צריכים להיות הדאגה הראשונה של המדינה הזאת. הם האנשים הראשונים שסבלו את המכות, המוות של משפחותיהם, שאבדו את חייהם ונעוריהם, שנלחמו במה שלא היה, שאכלו מקערה של כלבים, שלא ידעו לאיפה ולאן הם הולכים.
את האנשים הללו אנחנו צריכים לחבק, לאהוב ולתת להם ראשונים: הם לא אמורים ללכת ולהפגין מול הכנסת, צריך להיות ברור מאליו שהם צריכים לקבל קצבה גדולה ולהתפנק בחיים שלא האירו להם פנים והדלים. צריך להיות ברור מאליו שרה"מ של מדינת ישראל צריך לזכור את היסטוריה ב' על השואה, על מה שהם עברו – זה אותם אלו שהיו בהיסטוריה, זה אותם אלו שכל נערי ישראל עושים עליהם בגרות, זה אותם אלו שבזכותם המוטיבציה להקמת המדינה עלתה. אלו אותם אנשים, יקרים למדינה, אלו אותם אנשים שאנחנו צריכים להתבייש במה שהם עושים כדי להלחם שוב, למען הצדק שלהם – למה שמגיע להם.
אני איתם, ואני שוב מסתכל לעצמי בעיניים ושואל את עצמי: 20 שנה זה יותר מידי? האם למדינה הזאת לא מגיע להתקיים? האם בגלל שאנחנו אנוכים כ"כ, אכזריים כ"כ, רעים כ"כ לא מגיע לנו מדינה? האם מגיע לקבור את עצמנו כי אנחנו כאלו?
האם 20 שנה זה יותר מידי למדינה הזאת? האם היא תמשיך ותעלם לה? האם היא תמשיך ותתעלם? האם נמשיך לראות את החזקים שראו באלימות דרך ארץ עוד בילדותם בפסגה? שחושבים רק על עצמם? שלא רואים את האחר? האם הם מודעים לכך שהאנשים הללו, הם אותם אנשים שבזכותם אנחנו והם פה?
אני עכשיו כמעט בטוח שכן, לא רק בגלל הכבוד לאחר והסובלנות, אלא גם כי אין לנו בושה. אלא כי אנחנו יכולים לדבר, להבטיח ולא לעשות כלום – אלא כי אנחנו לא יודעים לעמוד על רגליים ישרות ולהיות ישרים ולכבד את עצמנו. נעזוב רגע את האחר. זה הכבוד שלנו, זה מייצג אותנו, כחברה אחת. כיישות אחת.
כי כאשר העולם מכריז על יום שואה בינלאומי, זה אומר משהו. זה מסמל משהו.
