כולנו לפעמים צריכים את זה, את הבת שלך לשניה, הילד או החבר/ה שלי או שלך, לידך, לחיבוק. לאיזשהו אהבה קטנה שתבער.
האמנם, אנו מעדיפים למצוא אהבה, ואז פשוט לאהוב (ואין איך להסביר את האהבה), אבל לחשוב רגע שאנחנו יוצאים לרחוב, ומחבקים אנשים. כאלו שסתם פניהם למטה, עצובים, צריכים איזשהו עידוד – צריכים חיבוק.
לחשוב, שהחיים שלנו לפעמים מכניסים אותנו לסיטואציות שפשוט בא לנו להכנס לשמיכה, ולקבל אהבה, חיבוק תומך, מישהי שתחבק אותך. כמה זה נפלא? הרבה יותר ממה שחשבנו.ואז סתם, באמצע הרחוב, מחבקים אותי. מה אני אמור לעשות?
אנשים היום יודעים לא להיות נאיביים ולא תמיתים, ולרוב נתרחק, אני חושב שתור אחד אפילו באינסטקנט הייתי מעיף למחבק אגרוף. יובל, ממאבד תמלילים אפילו כתב על זה.
אבל שאני רואה את הצד הטכני של "שי וכרמל" שהתחילו מסורת נהדרת של חיבוק, וגם את חואן מאן, ויודע שזהו עוד סתם חיבוק, ללא שום אינטרסים, סתם פשוט "כדי שנחייך" אני אומר: מסורת שצריך לקדם, צריך להירתם לה ולעזור (ואני אפילו אציע את זה במקומות שאני מתנדב בהם).
לשים רגע את כל החשדות והעומס בצד, ופשוט לחבק משהו, מישהו, סתם פשוט לחבק – זה אושר, זה חיוך. ובמשך של הסרטון של חואן, לא הפסקתי לחייך, פשוט אי אפשר שלא. זה מקסים, זה יפה, וזה פשוט נוסחת פלא לחיוך.
אם חיפשנו איך לשמח אנשים, זהו פשוט המסורת הקטנה הזאת. לחבק אחד את השני, ולא בגלל איזשהו אינטרסים (ונקווה באמת, שאלו שיעשו זאת לא יעשו זאת לאינטרסים), אלא סתם, חיבוק תומך שמעלה חיוך.
אמן ונמשיך במסורת של כרמל ושי, אמן.
