פוסט אורח ראשון בשדון האגדי: פוסט כאוב לאלו שרוצים בסוף להתחזק. ואסור לשכוח שמדובר בזוגיות.
היום החלטתי להמשיך הלאה, את היית הנאה, אהבתי לדבר איתך, אהבתי לראות אותך צוחקת. את היית כל חיי, גרמת לי לדעת מהו אושר אחרי הרבה זמן של משבר, לקחת אותי מהשעול של בדד עצוב לבן אדם שמח שקם כל בוקר בגלל שיש לו אותך.
אהבתי אותך אהבת אמת, כמו שכותב לנו המשורר הלאומי ביאליק, את היית הכוכב שלי, שהחזיק אותי מכל צד, המותן שלך תמיד היה כדי להשען עליו, האוזן שלך הייתה תמיד קשבת כאפרכסת. את היית המדהימה שלי ואני לא חשבתי שהתקופה הזאת תחלוף. חשבתי, שאני אוהב אותך מספיק עכשיו ושאני אתחתן איתך עוד כמה שנים, שנשבור את השיא של יואב, 9 שנים ביחד, כבר מאורס. וזה אותו משבר כמו פעם שעברה, שהחלטנו להמשיך הלאה.
בסוף השבוע שעבר הבנתי שכנראה המשבר הזה, יפריד ביני לבינך. אולי האמנתי בתחילת השבוע שבא שנחזור, שזה עוד משבר, שלקחנו הפסקה. ואולי באמת לקחנו הפסקה? אני לא ידעתי.
אני מרגיש ששיחקת בי, למרות שבתוכי אני יודע שזה לא נכון, הרי אהבת אותי, תמכת בי, עזרת לי, הבא שלך יהיה מלך מאושר שיקום כמוני, עם החיוך הזה שלא יורד מהפנים, עם המחשבות עלייך ועל השטויות שלנו. הרבה שטויות.
הפעם (למרות שבטח לא תקראי את זה) והיום אני שלם עם עצמי, זהו כבר לא משבר שהיה יכול לעבור, זהו דבר עקרוני בקשר שהוא קשר זוגי שנהרס אי שם, אני לא מחפש את האשם ואני לא רוצה להכנס לעולם הזוגי הזה, זה היה ועבר – את לא הראשונה שהייתה, אבל האחת שהייתה. אבל כדרך הטבע, שמתחיל משהו הוא נגמר. שהוא נגמר מתחיל משהו חדש.
הרבה אנשים עדיין לא יודעים מה עובר עלי, אין לי כוח לרחמים של אחרים. האנשים שמספיק קרובים וצריכים לדעת יודעים.
אני יכול להמשיך ולהגיד לעצמי כמה את נפלאה, כמה אני אוהב אותך וכמה זה לא היה צריך להגמר. איך ככה, עשית "פוף" כמו קוסמת וזה נעלם. אבל אני חושב שאני רק אשקע יותר.
לאט לאט אני משלים שזה נגמר והמכתב הראשון הזה כנראה מסכם לי את הכל. רק רציתי לפרוק, מבלי שיראו וידעו. אני מודה לך על שנתת לי זמן איכות נהדר איתך, שהיית בשבילי ומאחל לך כל טוב. אני ממשיך הלאה.
זהו הפוש שיגרום לי לעלות ולא לשקוע. את האחת שהייתה לי, אבל יש שניה. ואולי אלו קלישאות, אבל בסופו של דבר הן נכונות.
אני אהבתי אותך. ואני מחזיר אותך בחזרה לים כדי שתמצאי לך דג אחר, ואני אמצא לי דגיגה אחרת. אולי קצת יותר טובה.
