[פוסט זה שוחזר מהבלוג בLEAD]

אז אני כאן. יום חמישי ה-1 בספטמבר, קיבלתי טרמפ מוקדם לרכבת מהדרום היישר למשרדים. בעוד כמה שעות יצטרפו אליי עוד חבר'ה ונתחיל את יום ההכנה למסע.
מה זה בכלל יום הכנה למסע? ואיך יהיה היום של שני ושלי? האם דובר צה"ל אישרו את הסיור שלנו באזור המשקיף על עזה אשר מוכה טילים? ואיך "הבוגרים" יקבלו את הבוגר הצעיר?

ב-1 בספטמבר, בזמן שילדים חזרו לגנים ולבתיה"ס אני יצאתי עם התרמיל הענק שלי לרכבת לכיוון המשרדים. ואז, בשעה שתיים התחלנו להכיר את החברים. תיאמנו ציפיות בינינו, רישרשנו במפתחות כל אחד בשלו ואחרי התארגנויות, מעט שינה והרבה דיבורים זה התחיל.
ואני מצטער מראש כבר עכשיו שלא משנה כמה אני אנסה להסביר ולתאר, צריך להיות שם כדי להבין.

הגענו אל מעונו של דייב, הפחת של התחתית במדינת תל אביב השחורה. ואתה רואה את זה והדבר הראשון שעולה לך זה שהחיים שלך דבש. והדבר השני שעולה לך זה איך זה שהמקום הזה נראה ככה. ואז אתה שומע איך אוספים אותם, ואתה שומע איך הם מזריקות עוד בכל פרוטה שיש להם, ואתה שומע איך מכל קצוות האוכלוסייה באים דופקים ובמקרה הטוב משאירים בחיים.
ואז זה בא, הם נכנסות ואתה רואה ושומע אותם. אתה בתוך החדר שינה שלהם, המקום הכי פרטי שאפשר ואתה מזועזע. בטלוויזיה מוקרנות תמונות, מהפה של דייב יוצא שמות.

ים. יפו וקצת מידע כללי עליה ואז מדרימים אל שדרות, נא להיצמד למרחבים מוגנים – יש רק 15 שניות להכנס בזמן הישמע אזעקה! אירוח נדיב ביותר מטעם ראש מועצת שער הנגב. ואז אתה שומע מה עובר על הנפש של הילדים, ואתה מתחרד לשמוע שאחים גדולים מגנים על אחים קטנים בגופם, והם אומרים לך שהם בשליחות. ושלא רע להם פה. ואז הוילון מוסר, ואתה רועד. רועד כי אתה מבין שיש ילדות, במדינת ישראל שבקושי רואים אור שמש. ממשיכים ושומעים את עמדת צה"ל, עמדה קשוחה כיאה לאנשים שמייצגים מלחמה. ואתה לא יודע כבר מה להגיד, ואתה לא יודע מה לחשוב. ועוד יום מיוחד, מטלטל, עוצר נשימה עובר לו. אין נזק אין נפגעים. ומה שעובר עלייך בראש זו האזעקה העולה ויורדת שאתה מכיר מקרוב.

מדרימים עוד קצת, הלילה אצל ספינת המדבר, אוכל טוב ותה בבוקר. ואתה שומע איפה יש את החינוך היסודי מהטובים בארץ, ואתה שומע איך יש עוד אנשים עם אמביציה ומוטיבציה מטורפת כדי לשנות וכדי להיות שם בשביל מי שאין לו עוד מי שיהיה שם בשבילו, ילדים ונוער בסיכון. ואתה כל כך בוער בתוך תוכך לעשות, עד שבא לך להתחיל לעבוד איתו כבר עכשיו. ומסיימים במדרשת בן גוריון עם המרצה הכי מצחיק. ועוד מידע רב לזיכרון המתמלא, ללב שמכיל את כל הרגשות, לאוזניים שרוצות קצת לא לשמוע מה הולך באפלוליות המדינה.

מגיעים אל עיר הבדואים הדרומית, גם כאן נופלים גראדים. גם כאן מנסים לנהל חיים. 2 נשים וסערת רגשות גדולה אחת, ואתה לא מבין איך זה קורה. ואתה רוצה לעצור את זה. איך אבא זורק את 10 ילדיו ואת אשתו הראשונה? ואז עושה זאת עם אשתו השניה? ואז עושה זאת עם אשתו השלישית? מי עוצר את הכדור המבועת הזה? פוליגמיה כזאת זה לא פלורליזם או קבלת התרבות האחרת, זאת קללה!

3% מהעיר של היהודים במדינת ישראל, כל השאר לא. 3% וכל כך הרבה צבא שומר על זה. הקדושה במערה, ההתנחלויות, וכלב קטן שבורח לגדר ומסכם את כל החוויה של אותו יום. אתה שומע צד, ומאמין. ושומע את הצד השני, ומאמין גם לו. ואז אתה קולט שיש תמונה מורכבת, ישראלית.

וכל כך עוד הרבה. האנשים הכי נחמדים שפגשת, שייכים לאותו מקום שאמרו לך כל הזמן להיזהר ממנו. הפיתה הכי טעימה שאכלת מיימייך הייתה אצל ערבי מזוהה עם הפת"ח. והאנשים.

אתה פתאום מגלה ומבין שהמסע הזה הוא לא רק פיזי, הוא לא רק במיניבוס של הנהג הימני שהיה חבר טוב פעם של ערבים, הוא גם ממש בתוך עצמך. ויש בו גם כל כך הרבה אוצר אנושי מדהים שאתה רוצה להמשיך ולהכיר, שאתה לא רוצה לסגור ולסכם בכלל את היום ה-10 בירושלים, בירת ישראל, השוקקת חיים, ובכל זאת אחת מהערים העניות במדינה שלך.

אתה לאט לאט מבין שקרה כאן משהו גדול, משהו שאתה לא יכול להסביר. ואולי גם לא כל כך רוצה. אבל אתה בטוח שהוא עוד ייקח לך לא מעט שעות שינה, ושנשברו לך כל כך הרבה סטיגמות ונעשית בנאדם קצת יותר טוב.

והמסע נמשך. הלב שלכם בנוי לעוצמות שכאלו?

אליאב

מחזור 2008