[פוסט זה שוחזר מהבלוג בLEAD]

לא פעם בתחום של מנהיגות נדרש לאזור אומץ ולקחת סיכונים או לעשות דברים שאנחנו בטוחים שישתקו אותנו. שאין לנו אומץ לעשות אותם. לפעמים זה בא מהעבר שלנו, טראומה שחווינו וכו' או פשוט חוסר ניסיון ומקצועיות באותו תחום.

אחת ההבנות שלי היא שאפשר להתגבר על זה, ונדרשת רק פעם אחת באמת לקחת את אותו סיכון, ללכת אחר האינטואיציות האישיות שלנו או ללמוד מניסיון של אחרים, כי בפעם הבאה שנעשה את הדבר הכי מפחיד יהיה לנו כלי ביד שיוכל לשרת אותנו בדיוק בשעות שמהם אנחנו הכי חוששים ומרגישים משותקים ושאין ביכולתנו  להתמודד עם זה. הפעם הזאת בה כן התגברנו על הפחד תאפשר לנו לחזק את תחושת המסוגלות שלנו ולהתגבר גם בפעמים הבאות וגם על פחדים נוספים.

עליתי על עצמי. יש לי פחד לדבר מול קהל שאני לא מכיר ובוחן אותי בפעם הראשונה. הפחד הזה שמלווה אותי בכל פעם שיוצא לי לדבר בכנס, עם קבוצה וכו' משתק אותי. לא משנה כמה לי יהיה ברור מה המסר שאני רוצה להעביר, איכשהו בסוף לאחרים לא יהיה כל כך ברור.
יכול להיות שזה נובע מהרצון שלי להרשים את הקהל ול"מכור" להם את המסר שאני רוצה בצורה הכי טובה שאפשר, כדי שייקחו את זה בשני הידייםוידעו שזה חשוב.
יכול להיות שזה נובע דווקא מזה שאני מפרש תגובות של קהל שאני לא מכיר בצורה לא נכונה ולא חיובית, באופן סובייקטיבי, מה שגורם לי לשיתוק ולאבד את עצמי והמסר המרכזי שאני רוצה להעביר הולך לאיבוד בין השורות.
ויכול להיות שזה בכלל נובע מזה שאני בלחץ גדול מידי שמשתק אותי.

אין לי ספק שמעניין אותי לבדוק באמת ממה זה נובע ולהוציא מהקושי שלי הצלחה בסוף: עמידה מול קהל שאני לא מכיר ובוחן אותי בפעם הראשונה בהצלחה. לכן החלטתי גם ממש ללכת על זה ולהתחיל ללמוד דיבייט באוניברסיטת בן גוריון.

אבל בין הפחד שלי לאומץ שלי לעשות זאת שוב ושוב בכל פעם למרות הפחד, קיימת למידה לא פחות חשובה. הייתי אפילו מגדיר אותה כ"כלי חשוב לחיים". לשאול את עצמך מה הניע אותך להתמודד עם הפחד.
הרי לבסוף, זה מה שבאמת חשוב. פחד יכול לשתק אותנו או שאנחנו יכולים מתוך הכרות עם עצמנו לשתק אותו. כלומר, הבחירה היא שלנו.
אבל מה באמת גורם לי לבסוף "לקפוץ למים" שהכי מפחידים אותי ולשחות? גם אם השחייה היא צולעת ולא פשוטה בכלל..

כנראה שיש בי איזה שהם מניעים, שיש בי איזה שהן יכולות שמאפשרות לי בכל זאת לבחור ולהתמודד עם הפחד, ואף לשתק אותו.

 

אישית, כשבחנתי את עצמי במהלך השבוע ושאלתי את עצמי מה באמת מניע אותי בכל פעם לקפוץ למים, הגעתי למסקנה שיש כמה דברים מרכזיים בסיפור הזה שלי שמניע אותי לפעולה:
א) האמונה שלי ששווה לנסות. ושלא נורא ליפול אם מנסים, כי אז לא חיים בתחושת פספוס.
ב) הרצון שלי להעצים את תחושת המסוגלות שלי,  כדי להגיד לעצמי "כן! אני יכול!" משרתת אותי להתמודד עם כל פחד ופחד.
ג) ההבנה מהעבר שאין משהו שאני לא יכול, אם אני באמת רוצה. כי אחרי הכל עשיתי כמה דברים לא טריוואלים בחיים, שלא תמיד האמנתי שאצליח או אגיע אליהם, ועובדה שאם כוח הרצון שלי הצלחתי.

אלו דברים שאני יודע שמשרתים אותי בכל פעם שאני מגיע לצומת החלטה בה אני צריך להחליט אם אני מאפשר לעצמי להתמודד עם הפחד או שזה "גדול" עליי.
הדברים המרכזיים האלו הם כלי, שמבחינתי מעתה ואילך ישרת אותי בכל סוגיה בחיים שלי. עם כל פחד שאני אתמודד. ולמה?
כי הם אצלי מניעים לפעולה.

וזה המסר העיקר שלי, שלכולנו יש בסוף כמה מניעים שמביאים אותנו להתמודד עם הפחד ועם דברים שלא חלמנו שנוכל להתמודד איתם וחשוב ביותר לעשות עצירה רגע ולבדוק אילו דברים גורמים לנו לזה.

הרי זאת נוסחה מיוחדת שתשרת אותנו בהווה ובעתיד, וזה מאפשר לנו לשבור כל פעם את הגבולות של מה שעשינו עד כה, לתת לנו לבדוק את היכולות שלנו ולהעצים את עצמנו ואת תחושת המסוגלות שלנו. שכנראה, היא אין סופית אם אנחנו בוחרים לראות אותה כך.

אליאב.