[פוסט זה שוחזר מהגרעין]
לכל אחד מאיתנו יש מפתח מזל. כל אחד מאיתנו צריך אחד כזה. כולנו מוצאים אותו ברגע הכי הזוי שיש. והרבה יותר פעמים לא שמים לב שהוא שם.
קוראים לי עמית טלנבאום, אני בן 25. סטודנט. מסתובב לפעמים עם מוזיקה ב-IPOD החדש שאבא הביא מחו"ל אחרי נסיעת עבודה.
אתמול, כשחזרתי עם החבר'ה מהבר הקבוע שלנו, הדראפ המקומי ראיתי מפתח מזל. חזרתי טעון אחרי שכל הלילה הקפצתי טאקילות, רומים והכי אהוב עליי ואן גוך וראיתי אותו. נכון, כשחזרנו ב-4 בבוקר בדרך לדירה הייתי עדיין שיכור, אילתרתי הליכה ודי פחדתי שאיציק יתחרפן ושכנים יזמינו לנו משטרה. ועדיין אני זוכר, שהוא היה שם. הוא היה כחול, מהעיצוב החדש, היה לו מחזיק מפתחות זהוב ונוצץ.
היה רשום עליו משהו, יותר נכון חרוט עליו. ולמרות שכמהתי כל כך לקחת אותו ובערה בליבי התחושה שמצאתי את כל הפתרון לבעיות שלי. דרך המפתח הזה, אני אגלה את הכל, אני אהיה עשיר, תהיה לי בחורה ואוטו רציני שלא מבייש גם את וין דיזל.
והרי כולנו מחפשים משהו שדופק לנו את החיים. לא לקחתי את המפתח הזה, והינה עכשיו אני עדיין תקוע בעיצומם של מבחני סמסטר א', קשר לא יציב של אהבה-לא אהבה עם שני. עדיין מזיין ת'שכל לכולם ומחייך שהכל טוב לי. כאשר בתכלס לא בטוח שבכלל אני רוצה לעסוק בכלכלה בעתיד. ולחשבון הטלפון שלי בטוח עדיף לגמור כבר את השטות הזאת עם שני ולעבור הלאה.
ואני יודע מה כולם יגידו. איזה רכושני אתה, מה עם קצת רגש? להסתכל על החיים היפים. זה שיש לך חברים טובים, התקבלת לתואר שעבדת קשה כל כך, מי היה מאמין בכלל כשאסיים פסיכומטרי. שאני די מצחיק. יודע לפתור את כל הבעיות. ואפילו אדם טוב שמתנדב במועדונית השכונתית פעם בשבוע.
רק שתכלס, זה לא תמיד מספיק. אז אולי בעוד 20 שנה אני ארגיש ריקני לגמרי ויהיה חסר לי ריגוש והחומר לא יספק אותי, יש מישהו שיצטער על זה שקיבל כמה מיליונים לכיסו וביתו כדי לקבל משמעות והבנה שאבא פה ואוהב אותך?
עכשיו אני צעיר, שמחפש בתכלס איך לגמור את החודש בזה שאני ממלצר לאנשים שאף פעם לא מעריכים את זה, מנהל שהיה לו מפתח מזל וקיבל בירושה את המסעדה של אבא ותואר שני שאני די מרגיש שנדפקתי איתו. מה היה רע לי עכשיו פוזות והרבה מאוד אורגיות?
לחיות את העולם החופשי, עם אמצעים. שני משודרגת, מכונית יגואר חדשה ולא לשים זין על אף אחד.
אבא תמיד אומר שצריך לעבוד קשה מאוד, משהו כמו לקבל את לחמך בעבודה וזיעה קשה. שהמסלול העדיף הוא לחיות את הקושי, כי רק ככה מרגישים חיים ורק ככה אחרי זה מעריכים את זה שיש לך ואתה יכול להנות מטעמי החיים.
אבא שומע רשת ב', בן 60, מנהל כללי באיזה חברה גדולה. תמיד עבדתי כדי להרגיש עצמאי, ובעשור האחרון לא ביקשתי ממנו שקל. אפילו את התואר והדירה אני משלם לבד. אבא נמצא איפשהו שם, בעל ניסיון חיים ארוך ועשיר.
ואני פעור בן 25, שרודף את הריגוש הבא. אז עוד 30 שנה זה לא יתאים, ממתי הייתה בעיה לתרום כסף לנזקקים? לעשות עוד כמה ילדים רעבים מאושרים?
עכשיו אני נשאר עם הספק. מה היה אילו. זה הרבה יותר גרוע, במיוחד שאתה מתכונן למבחן בסטטיסטיקה שיש לך בקורס שבוע הבא.
לכולנו יש מפתח זהב, וכולנו שונאים סטטיסטיקה. ואת המרצה העשיר והמזדיין עם הBNW החדשה שלו. ובכלל, אולי האלכוהול דפק לי את הצורה?
אליאב.
