כותרת: ימים 674 -681 החמצן הבלתי נראה – למה סטארטאפים (וכוחות הצלה) קמים ונופלים על אמון
​המסע: 1095 ימים | מיקום נוכחי: יום 681
​כשנכנסים לחדר שבו צוות איבד את האמון, לא צריך לראות את זה. מרגישים את זה.
​זו כבידות באוויר. רעש סטטי שמחריש כל ניצוץ של יצירתיות. זה הצליל הרועם של הדברים שלא נאמרים.
​אנחנו נמצאים כרגע בין יום 674 ליום 681 למסע. אנחנו עמוק בתוך השוחות. ובזמן האחרון, שאלה אחת לא עוזבת אותי: מהי האנטומיה של האמון?
​בסטארטאפ, אנחנו מדברים הרבה על התאמת מוצר-שוק (PMF) או על קצב שריפת מזומנים. אבל הצוות הוא המנוע. ואמון? אמון הוא השמן. בלעדיו, החיכוך גובר. בהתחלה זה רק חום. אחר כך עשן. ובסוף, המנוע נתפס. הוא מת מוות איטי וכואב.
​אבל הנה המורכבות: אנחנו בונים מוצר לכוחות הביטחון וההצלה – אנשים שפועלים בקצה של החוויה האנושית. עבורם, אמון הוא לא עניין של "תרבות ארגונית". זה עניין של חיים ומוות. אם הם לא סומכים על האדם שלידם, הם קופאים.
​אז כשאני, כמייסד ומנכ"ל, מסתכל על הצוות שלי, ואז מסתכל על המשתמשים שלנו, אני מבין שאנחנו שואלים את אותן השאלות בדיוק.
​האם אמון הוא קסם או מכניקה?
​אנחנו נוטים להתייחס לאמון כמו אל "כימיה". אנחנו אומרים, "פשוט היה לנו קליק", או "האנרגיה לא זרמה". אנחנו מייחסים את זה למזל.
​אבל זו פשטנות מסוכנת.
​אם אמון היה רק עניין של מזל, לא היינו יכולים לבנות אותו מחדש כשהוא נשבר. והוא יישבר. סטארטאפ הוא סיר לחץ. יש פערים בין הציפיות למציאות. יש שיחות קשות שצריכות לקרות אבל לעיתים קרובות נדחות.
​אני לומד שאמון הוא לא רגש; הוא פעולה. הוא הנכונות לגשר על הפער כשכל אינסטינקט בגוף שלך אומר לך לברוח.
​המציאות התלת-ממדית של הקונפליקט
​איך צומחים מתוך משבר? איך לוקחים צוות – או משתמש שמתמודד עם טראומה – ועוזרים להם לעבור מפירוק לאחדות?
​זה דורש להיכנס אל האש. זה דורש לנהל שיחות קשות לא כקרב שיש לנצח בו, אלא כגשר שיש לבנות.
​אני מודה, אין לי את כל התשובות. אני מנווט בתוך זה בדיוק כמוכם. אבל אני יודע שעבור המשתמשים שלנו בקצה, ועבורנו שבונים בשבילם, אנחנו חייבים מפה.
​הנה 10 עקרונות – מעין "מדריך שדה" – לבנייה ושיקום של אמון כשהלחץ גבוה.
​מדריך השדה לאמון: 10 מפתחות לשוחות
​הנחת כוונה חיובית: כשדברים משתבשים, המוח בורח ל"הם עשו לי את זה". שנו את הנרטיב. הניחו שהם עושים את המיטב עם מה שיש להם.
​הגדירו את השיחות "הקשות": אל תתנו למתח לבעבע. קראו לפיל שבחדר בשמו מיד. שתיקה מייצרת חשדנות.
​פגיעות היא דאטה: לשתף במה שאתם לא יודעים זו לא חולשה; זה לתת לצוות שלכם נתונים מדויקים על המצב. זה מזמין אותם לעזור.
​עקביות מעל עוצמה: אמון לא נבנה ביום גיבוש הרואי אחד. הוא נבנה בהתחייבויות הקטנות והמשעממות שנשמרות יום יום.
​ניתוח ה"פער": כשמתעורר קונפליקט, זהו את הפער. האם זה פער במידע? בערכים? או בסגנון? אל תתקפו את האדם; תקפו את הפער.
​צרו ביטחון פסיכולוגי: חברי צוות חייבים להרגיש שהם יכולים לקחת סיכון או לטעות בלי שיעשו להם "שיימינג". חדשנות מתה בלי זה.
​הקשיבו לגוף: בשיחות טעונות, שימו לב לשפת הגוף. ידיים שלובות, נשימה שטחית. התייחסו לאנרגיה בחדר, לא רק למילים.
​טראומה משותפת דורשת ריפוי משותף: בדיוק כמו המשתמשים שלנו, צוות סטארטאפ עובר טראומות (כישלונות, פיבוטים). הכירו בזה יחד. אל תטאטאו את זה מתחת לשטיח.
​פידבק כדלק: מסגרו מחדש משוב. זו לא ביקורת על האופי; זה מנגנון לכיול. הפכו את זה למשהו רציף, לא חד פעמי.
​התחייבות ל"ביחד": ולבסוף, שאלו את השאלה הקשה: "האם אנחנו מחויבים לחצות את הנהר הזה ביחד?" אם התשובה היא כן, כל בעיה היא פתירה.
​השורה התחתונה
​אנחנו מנסים לפתור בעיות גדולות לאנשים שנמצאים במצבי קיצון. אנחנו לא יכולים לעשות את זה אם היסודות הפנימיים שלנו רועדים.
​אמון הוא ההחלטה להישאר בחדר כשנהיה קשה. זו הבחירה להאמין שהחיכוך שאנחנו מרגישים הוא לא סוף הדרך, אלא החום שנוצר בתהליך החישול של משהו חזק יותר.
​זה נכון לצוות שלי. זה נכון ליוזרים שלנו. וזה נכון גם לכם.
​נתראה בחלק הבא של המסע.
אליאב.

מקור מהעמוד פייסבוק של שדון דיגיטל