[פוסט זה שוחזר מהבלוג בLEAD]
אחת הלמידות המשמעותיות שלי על עצמי לאחרונה היא שאני לא נותן מספיק ביטוי לדברים הקטנים שאני מצליח בהם. לאותם דברים שהשגתי, דברים שהצלחתי לשמר או הבנה של היכולות והעוצמות שנמצאים בי.
זה לא פשוט לעשות את זה כשנמצאות על הפרק משימות גדולות ורבות בלו"ז צפוף, ומטרה היא להצליח בהם. לא פשוט, אך אפשרי ואפילו מומלץ. למה? כי הנקודות הטובות האלו הם הדברים שיחזיקו אותי פעם הבאה על הקרקע, הם יתנו לי את הפרופורציות בין הרגשת הכישלון הטוטאלית כל כך לבין ההרגשה שיש דברים שהצלחתי בהם.
אני אשתמש בדוגמה אישית כדי להסביר רגע על מה אני מדבר. לפני קצת יותר מחודש היה לי הכל כדי לפתוח את השנה הראשונה של "מדליקים אור".
היה לי את מנחה התיאטרון, היה לי מקום, היו לי מועמדים שנדרש לי רק לראיין ולבחור כדי לסגור קבוצה. הצלחתי להשיג את כל המשאבים שצריך כדי לפתוח. התכוונתי להתחיל ובמקביל כבר לגייס את המשאבים האחרים לשלבים המאוחרים יותר.
ואז, לאחר שהכל היה כביכול סגור והיינו סגורים כבר על תאריך פתיחה המנחה הודיע לי פתאום שהוא לא יוכל לעשות זאת בהתנדבות, המקום הודיע לי שהוא לוקח סדנא בתשלום במקום אירוח הקבוצה שלנו והמרכז שנותן לי את הגב המקצועי חשב אם נכון לפתוח בסוף או לא.
במטאפורה הייתי יכול להגיד שקיבלתי סטירה מצלצלת, לאחר כל המאמץ, התכנונים, והרעיון – לאחר כל המאבקים והפגישות והרגשתי שהעולם חרב עליי.
אין ספק שזוהי הרגשה חמוצה בבטן שלא פשוט להסתובב איתה, ואני זוכר שלא הבנתי בכלל איך אני יוצא מזה. ידעתי באיזשהו מקום שאני לא רוצה לוותר, אבל גם הרגשתי שחטפתי מכה כל כך חזקה שייקח לי הרבה זמן להתאושש ממנה.
בדיעבד, הרגשתי כישלון, לא יוצלח ולקחתי את כל האחריות על עצמי.
היום אני מבין שהתמונה היא קצת אחרת, ואני חושב שלולא אותה סטירה מצלצלת לא הייתי זוכה ללמוד כל כך הרבה דברים חדשים על עצמי, על היכולות שלי, ובלי להצטנע על הגאונות המחשבתית שאני מסוגל אליה.
מאותו קושי להרים מחדש את הכל, לאחר שאתה מרגיש שנגמרו לך כבר הכוחות למדתי שאפשר לעצור כדי לתכנן מחדש, ללמוד מהכישלון ובכך לחזק את האמונה בעצמך ולהביא ביטוי את היכולות שלך בשטח.
נפגשתי באותה תקופה עם כל העולם כדי להרים מחדש את "מדליקים אור", שבאותן פגישות כבר לא באתי רק עם חזון בלבד: הבנתי שהחשיבות של תיאום ציפיות, סיכום פגישה ולהגיד מה אתה צריך בתאכלס זה אמנם מפחיד, אך משרת אותך במטרה כדי להשיג את מה שאתה צריך מאותו ארגון.
יצרתי תיאום מחדש עם משתפי הפעולה, הקפאתי שותפויות שראיתי שהם כרגע לא נכונות והגדרתי מחדש לו"ז ותכנון לדרך.
הצלחתי לייצר לעצמי למידות אשר ישרתו אותי תמיד עכשיו בחיים שלי.
אז גם הבנתי את החשיבות של העצירה בדרך לצורך בדיקה ולמידה מטעויות, גם למדתי להגביר את המקצועיות שלי בפגישות, בשיחות וכו' והיום אני בא הרבה יותר ברור ומסודר וגם הצלחתי ללמוד שלמרות שהתוצאה הגרועה ביותר פה – אפשר לחזור ממנה, ואפילו בצורה טובה יותר.
ברור לי שהאחריות על הדברים צריכה להיות עליי לאורך כל הדרך, אני זה שמוביל את "מדליקים אור", אבל גם ברור לי שלמרות שאני אעשה הכל כדי למנוע נפילה של הפרויקט יש סיכון שזה יקרה.
ואני היום מאמין שאותה תוצאה גרועה שנגרמה מתוך המנהיגות שפעלתי בה לפני חודש, הביאה אותי למחוזות חדשים במנהיגות שלי שתתבטא בהמשך.
והלמידה המשמעותית שלי לאורך כל התהליך הזה שעברתי בחודש-חודשיים האחרונים היא שכדאי לסמן לעצמי גם הצלחות אישיות, כמו דברים שהצלחתי ליישם וללמוד בזמן משבר. מעבר לתובנה שכדאי לעצור כדי לבחון מחדש את הדברים מתי שצריך, לייצר אלטרנטיבות ולהבין שאני מסוגל לפתור כל בעיה, הכי חשוב זה דווקא באותם ימים שחורים, לזכור את אותם נקודות קטנות טובות שאפשר להוציא מזה. ולייצר כאלו כדי ליצור איזון בין טוב ורע כדי להכניס את עצמנו לפרופורציה שמאפשרת לנו להמשיך הלאה.
ומעבר לפרופורציה החשובה, זה גם מאפשר לנו להבין כמה אנחנו מסוגלים, בזמן משבר מתגלים הכוחות, העוצמות והיכולות שלנו ואני אישית מרגיש עכשיו שמאליאב עם עוצמה אדירה הפכתי לעוד יותר אליאב, עם עוצמה עוד יותר גדולה, אין ספק שהדימוי העצמי שלי עלה.
אליאב.
